Moving Rice

There are a lot of advantages to being dirt-poor, and in Israel, where health care is still socialized and I am getting a living stipend that is enough to live off, I have been enjoying my status. I have become a great cook because I can't afford restaurants, I have learned to enjoy partying on my roof, and I take a cheap, small watermelon to the beach on Saturdays instead of buying ice cream there. The only part of low-class living I find hard to swallow is the status of my apartment. I pay 1400 shekels a month for a place where the ceiling is disintegrating slowly over our bathroom sink, shower and clothes rack. Leave a shirt hanging for more than a day and expect to have to pick the plaster off it.

But this pales in comparison to the now frequent guests we get in the kitchen - maggots, or as I like to call them, moving rice. This morning was the second time when I woke up, went to the kitchen, and saw what looked like dozens of rice grains scattered across the floor, especially near the garbage can.


"Tightrope Warriors," a piece in the Maggot Art project.

I knew from last invasion, two months ago, that these were no rice grains. They were yellowish, and wiggled and pushed dust bunnies across the floor. They emitted a violent odor, at least from closed containers like our trash can.

At least at this point we have the cleaning routine down: take out the garbage, get everything off the floor, sweep it, mop it, and then douse it in high-strength chemicals before leaving the house. Any remaining maggots have to get individually popped like pimples because stepping on them only divides them into two, doubling the infestation.

When I found the maggots this morning I was alone in the house and wound up doing the bulk of the cleanup by myself. By the time I got to work, half an hour behind schedule and still shuddering inside from the disgusting way of opening my day, I decided to own the experience by writing a poem in error-ridden Hebrew in the style of Poe's "The Raven" - rather than "Quoth the raven, nevermore," my repeating line is "Quoth the maggot, I'll return." Hebrew readers, enjoy. And actually, there is a Hebrew translation of the Raven in its entirety here; I found myself one night watching two of the regulars at the cafe I love take shots of booze while reciting the Raven loudly in Hebrew and English to each other.

יום ראשון אחד מוקדם

קמתי מהמיטה וגם

שאלתי את עצמי בקול רם

איזה ארוחה אבחור?

למטבח נכנסתי פנימה

ואז פתאום ראיתי רימה

וכמה עשרות אחיה

זוחלים מכל פינה וחור.

על הרצפה לקראת האור.

"דוחה!" צרחתי. "איזה גועל."

וכבר ידעתי את הנוהל

טיאטאתי את הכל בבוהל

ניסיתי לא שריד לשמור.

אמרה הרימה, "אני אחזור."

הרימה יצור די חזק היא.

ניצולים רבים נשארו לי

מפתים אותי אותם למעוך כי

אחרת ניקיון לא יעזור.

לשווא כי הרימה עוד תחזור.

אז החלטתי לפוצץ

את כל רימה קטנה שיש

עם ריסוס חזק ומרגש

מכה אדירה אלוהים ישמור.

אמרה הרימה, "אני אחזור."

"די!" אמרתי. "די, מספיק.

תפסיקו כבר לי להציק."

הרי אינני מדען מבריק

רק עולה חדשה עדינה בעור.

שבקלות אפשר לשבור.

מאז היום ההוא אני

תוהה כל אחד מהרגלי

למצוא שינוי אפשרי

למנוע מרימות לחזור.

אמרה הרימה, "אני אחזור."

אבל אפילו אם אפסיק

לצבור קצת קומפוסט בשקית

לא נראה לי שיספיק

למנוע מהם לדירה לחדור.

אמרה הרימה, "אני אחזור."

נותרה לי רק ברירה לראות

לשנות את הדעה אם לא העובדות

ללמוד לאהוב במקום לבכות

כי אני כבר יודעת שהיא תחזור.

אמרה הרימה, "אני אחזור."